Josef Tal, String Quartet No. 1 (1954) | Noam Peleg
יוסף טל, רביעייה מיתרים מס’ 1 (1954) | נעם פלג
“קחי ביד אחת מתוכניות הקונצרטים, שתפקידן להקל עלייך את תפיסתה של יצירה חדישה. יספרו לך שם מתי נולד המלחין, מתי מת (אם, חלילה, כבר הספיק ללכת לעולמו), מתי והיכן חיבר את היצירה, איפה הושמעה לראשונה (אם לא מדובר ב”השמעת בכורה עולמית”) ומי ניצח עליה באותו אירוע. יספרו לך גם משהו על טכניקת החיבור, למשל שהיצירה ‘כתובה בשיטת שנים-עשר הטונים, אם כי בגישה חופשית’. מה יעשה המאזין עם האינפורמציה הזאת? מה הוא יודע על שיטת שנים-עשר הטונים, אם בגישה חופשית או אחרת? במקרה הטוב, תבלבל עליו פיסת המידע הזאת את דעתו. במקרה הרע, תחזק אותו בדעה שאין לו מה לצפות מן ‘היצירה המודרנית הזאת’ ותעודד אותו לבלות את עשרים או כמה הדקות הקרובות באי-הקשבה מתוכננת“. (יוסף טל, עד יוסף : זכרונות, הרהורים, סיכומים, 1997).
כך תיאר יוסף טל (2008-1910) את טיבן של תכניות קונצרטים בראיון עם עדה ברודסקי שפורסם באוטוביוגרפיה שלו. אך מתוך הנחה שהגעה לפסטיבל צליל מעודכן נעשית מתוך ציפייה להקשיב ל’יצירות המודרניות הללו’, ננסה בכל זאת להעמיד כמה תמרורי התמצאות לקראת ההאזנה לרביעייה הראשונה של טל.
אחד הדברים הבולטים ברביעייה היא המרכזיות של הצ’לו. בחלק הפותח את הפרק (והרביעייה כוללת רק פרק אחד), שלושת הקולות העליונים – הכינור הראשון, הכינור השני והויולה – מחזיקים צלילים ממושכים כאשר תחתיהם הצ’לו מתפקד כסולן. לעתים קרובות הצ’לו לא נמצא תחת הכלים האחרים אלא דווקא מתנוסס מעליהם בצלילים גבוהים במיוחד. מרכזיות זו קשורה בעובדה שרביעיית מיתרים נכתבה לזכרו של הצ’לן יוסף (פפו) וייסברגר, חבר בתזמורת הפילהרמונית הישראלית שטל נהג לשוחח עמו ולשתף אותו בסוגיות קומפוזיטוריות שונות. כך באופן סמלי, טל בחר לתת הגמוניה לתפקיד הצ’לו.
שני תמרורים נוספים הם מוטיבים שחוזרים לאורך הפרק ומנקדים אותו. שימו לב לאוסף הצלילי שפותח את היצירה – אוסף של שמונה צלילים הנפרסים על פני שלושת האקורדים הראשונים. אותה תנועה של שלושה אקורדים חוזרת פעמיים ברצף בתחילת הפרק, פעם ראשונה במצו-פורטה, ופעם שנייה בפיאניסימו, באוקטבה גבוהה יותר. תנועת פותחת זו תזכה לווריאציות שונות במהלך הפרק ותספק מאגר בלתי נדלה של התפתחויות מלודיות והרמוניות. כך גם מתבלט במחוזות שונים של הפרק מוטיב נוסף – מוטיב מלודי בן ארבעה צלילים: מי – פה דיאז – סי במול – פה. טכניקת ארגון צלילים זו, המתבססת על מוטיבים מרווחיים מלודיים והרמוניים, תוך חזרתם והתפתחותם לאורך היצירה נובעת מהיחשפותו של טל לאתסטיקה הקומפוזיטורית של ארנולד שנברג, שעל ברכיה התחנך בלימודיו באקדמיה למוזיקה בברלין.
No Comments