Blog

Brigitta Muntendorf, Shivers on Speed for Bass Flute, Bass Clarinet, Violin, Violincello and Piano (2013) | Dan Deutsch

בריגיטה מונטנדורף, שיברס און ספיד (2013), לחליל בס, בס קלרניט, כינור, צ׳לו ופסנתר | דן דויטש

אחד מהמאפיינים המרכזיים של מוזיקה חדישה הוא המתח המתקיים בין עכשוויותה של המוזיקה לבין נטייתה המובנית והמודעת (ולפעמים המוכחשת) להתייחס לעבר. מתח זה הוא נדבך חשוב במחשבת המוזיקה האמנותית לכל הפחות מראשית המאה התשע-עשרה, ובכל זאת ישנו הבט מרכזי אחד שחוצץ בין עכשווית לבין הפרקטיקות המוזיקליות עליהן היא מתבססת, והוא הצורך הבלתי נלאה לדון בקשרים שבינה לבין אותו עבר המוזיקלי ובכך לבסס את הרלוונטיות התרבותית של המוזיקה וחשיבותה החברתית בהווה. כך, בעת זכייתה בפרס סימנס, ניצלה מונטנדורף את במת התחרות כדי לומר שהיא מודה לקרן על הפרס ועל ה”חופש אמנותי” שהוא טומן בחובו, אך הבהירה שבמושג זה היא מתכוונת לחופש להצביע על “הפצע הפעור” שקיים במוזיקה חדשה—”הפצע של ניכור מהחברה, של עמדות אליטיסטיות אשר חוסמות את הדרך אל התודעה הציבורית.“ באותו ניסיון להתמודד עם מצבה המבודד של האמנות העכשווית בכלל והמוזיקה העכשווית בפרט, מנטנדורף מתמקדת במייצגי וידאו, פרפורמנס ארט, ומוזיקה לתיאטרון. במובן זה, יצירתה הקאמרית שלפנינו היא יוצאת מן הכלל. 

אך האם היא גם מעידה על הכלל? האם היא מהווה חלק באותו ניסיון להתגבר על הניכור שנפער בין זרמים עכשוויים באמנות לבין החברה? כותרת היצירה יכולה להתפרש כניסיון לייצר איזו רלוונטיות דרך קריצה אל עבר תרבות הסמים והמועדונים. גם הערותיה של מונטנדורף לגבי מרכזיות האפקטים של רעד ורטט ביצירה אף הם יכולים לרמז על ניסיון לייצר חוויה חושית שיוצאת מגבולות המוזיקה הקונצרטנטית. ובכל זאת, הניסיון להוציא את יצירתה של מונטנדורף אל מחוץ לגבולות אולם הקונצרטים דווקא תנציח את בידודה האמנותי, כי אחרי הכל, עדיין מדובר ביצירה קונצרטנטית. 

בניתוק היצירה משיח של פצעים פעורים ורלוונטיות חברתית, שיברס און ספיד מהווה המשך ישיר למסורת ארוכה שבבסיסה דגש על הגוון הצלילי באמצעות טכניקות מורחבות וכתיבה אלאטוריות מוגבלת, וכן בחיקוי אקוסטי של מוזיקה אלקטרונית. כוחה של היצירה טמון בכך שהיא מצליחה לייצר ייחודיות בתוך מסגרת אסתטית מוגדרת מראש, ורק מתוך מסגרת זו, אכן מסוגלת לשקף או לייצר עמדה חברתית. עמדה זו, באופן אירוני, מנוגדת לנקודת המבט שמנטנדורף מבטאת באופן מילולי. 

המטען התרבותי שהיצירה נושאת על גבה מצביע על כך שמונטנדורף לא מחפשת להתגבר על האסתטיקה של ניכור כמו שהיא מחפשת להביע את אותו ניכור באופן “מובן”. במילים אחרות, על אף שהניכור מהווה אחד מעמודי התווך של עבודתה של מונטנדורף (הקונצרטנטית, הדרמטית, והויזואלית), היא עדיין מביעה את הרצון להתגבר עליו ולהיות נהירה לציבור הרחב. האם זה אפשרי? ייתכן ולא, אך זו אינה הנקודה החשובה. חשובה יותר היא ההבנה שהמוזיקה של מונטנדורף ממשיכה לקיים באופן מודע ובלתי מודע את המתח שבין אסתטיקה של ניכור ובין רצון כנה לתקשר עם הקהל הרחב, ומצליחה, דרך אותו מתח, לייצר את העומק והרלוונטיות אליה היא מכוונת.