Blog

Malcolm Goldstein, The Seasons: Vermont for Chamber Ensemble and Magnetic Tape (1980-1982) | Amir Lekach Avivi

מלקולם גולדשטיין, עונות השנה: ורמונט לאנסמבל קאמרי ו (1982-1980) | עמיר לקח אביבי

עונות השנה: ורמונט  מתכתבת רעיונית עם יצירות כמו ארבע העונות של אנטוניו ויולדי או הסוויטה לפסנתר השנה של פאני מנדלסון, שביקשו לאצור את מחזור השנה במסגרת מוסיקלית. מלקולם גולדשטיין (יליד 1936), עם זאת, בחר לעסוק בקשר שבין מוסיקה לבין מחזור השנה ללא חיקויים של הטבע באמצעים מוסיקליים; הוא יצר מרחב מוסיקלי המתמודד עם סוגיות של מחזוריות, השתנות וטבע באופן מופשט יותר כשהוא נשען על שלושה מרכיבים מרכזיים—מוסיקה אלקטרונית, תיווי גרפי ומעל לכל אלתור, שתופס מקום מרכזי ברבות מיצירותיו, כמו גם בכתיבתו ההגותית. האלתור עבור גולדשטיין מאפשר להתעלות מעל הבחנות נוקשות שבין מלחין ומבצע ובין מבצע לבין יצירה מוסיקלית, לטובת עשייה מוסיקלית מיידית ושלמה השואבת את השראתה מהפוטנציאל הצלילי האינסופי של העולם כולו.

הדחייה של סגירות אולם הקונצרטים לטובת אימוץ האלתור והמורשת המוסיקלית האמריקאית קשורה בנסיבות שהובילו לכתיבת היצירה. לאחר שביסס את מעמדו בסצנה של שנות השישים בניו יורק, פעל גולדשטיין כמורה למוסיקה במספר מוסדות ברחבי ניו-אינגלנד, עד שהתיישב עם משפחתו בעיירה שפילד בוורמונט: כשהוא משלב בין הנוסטלגיה של צ’ארלס אייבס למצלול  של המרחבים האמריקאיים לבין התנסויותיו שלו במוסיקה אלקטרונית, הוא הקליט במשך עשור מגוון מסחרר של אירועים צליליים מסביבתו—מצעדים בשלג, דרך קרקור צפרדעים ועד להתנעת מכונית. הקולאז’ של המצלולים הללו (ללא עיבוד אלקטרוני נוסף) מהווה את פס הקול שעומד בבסיס היצירה שלפנינו. כל אחד מהפרקים מנסח מחדש את מערכת היחסים שבין סרט ההקלטה לבין האנסמבל החי, כשרבים מהפרטים נתונים בידי המבצעים-המאלתרים, לרבות מספר הנגנים ואופן מימושן של ההוראות הכתובות. בפרק הראשון (“קיץ”), הנגנים מבצעים תיווי גרפי, תחת השפעתם הישירה של האירועים שתועדו על גבי סרט ההקלטה, ובהדרגה תחת גלגוליהם של אלה בנגינה החיה של האנסמבל. המחזוריות של הדהודי מצלולי ההקלטה בתוך האנסמבל מצטרף למחזוריות של סרט ההקלטה עצמו, שכולל צרצורי חרקים, שירת ציפורים, טפטוף גשם וחריקת בלמי משאית. בסיום הפרק נשמעת הקלטה של תזמורת צעידה של כלי-נשיפה, כאשר אפקט המפגש בין התזמורת המוקלטת לאנסמבל החי מהדהד את התזמורות הצועדות זו לקראת זו ביצירתו של אייבס שלושה מקומות בניו-אינגלנד. בפרק השני (“סתיו”) האירועים הצליליים של האנסמבל הם המשך ישיר לאירועים המוקלטים: בנוסף למצלולים המופקים מנייר וממתכת, נדרשים הנגנים להשמיע צלילים ממושכים תוך כדי שינויים בגוון הצליל ובטכניקות הנגינה, הממשיכים את ההתחלפות ההדרגתית של גווני הצליל שמושמעת בהקלטה. הפרק השלישי (“חורף”) הוא הסטטי והארוך ביותר ביצירה ומקביל לחורף הממושך של ורמונט. כל אחד מהנגנים מבצע שבעה אירועים צליליים שנמשכים בין דקה אחת לחמש וחצי דקות, לבחירתם, וכל זאת על רקע ההקלטה החרישית שמלווה את הפרק. במהלך אחד מרגעי השקט של ההקלטה מתלכדים כלל חברי האנסמבל לאירוע של נגינה משותפת, המבוסס על ההמנון הארבע-קולי אמנדה (1790) של המלחין האמריקאי ג’סטין מורגן. מילותיו הם תרגום חופשי מאת איזאק וואטס לתהילים פרק צ’, המדמה את מחזור החיים של האדם למחזוריות הטבע. הפרק האחרון (“אביב”) מציג תהליך שינוי הדרגתי וכיווני. התיווי של הפרק הוא למעשה מפת פלגים של האזור המקיף את שפילד שבוורמונט, העיירה שבה התגורר המלחין. כל נגן עוקב אחר פלג יחיד, ונדרש לעצב את התבניות הריתמיות והמלודיות שלו בהתאם לעקמומיות הנתיב ולמפגש עם פלגים אחרים. הקלטות זרימת הנחלים מסמנות לנגנים את תזמון הרחבות המנעד, עד לסיום הפרק במסמן נוסף של מורשת מוסיקלית אמריקאית – הקלטה של מוזיקה עממית בביצוע פילדרים מהאזור. כך, הנוף הצלילי הטבעי והאנושי, המוקלט והחי, המאולתר והקבוע מראש, מתאחדים לרגע יחיד של עשייה מוסיקלית, ללא ההיררכיה של מלחין ומבצע וללא הבלעדיות של הפרטיטורה המוזיקלית.