Blog

Kevin Drumm, With Pulse. Without (2019) | Tomer Damsky

קווין דראם,  עם פולס. בלי (2019) | תומר דמסקי

קווין דראם החל את דרכו בשנות ה-90 כגיטריסט בלהקות רוק ומטאל בשיקגו. כשמאס באקורדים ובקווים מלודיים שמילאו את תפקידיו, עשה מה שעושים בימינו לא מעט גיטריסטים שמחפשים את דרכם לאמנות סאונד ולהלחנה ניסיונית: הוא השכיב את הגיטרה על שולחן והחל להשתמש בה ככלי ממותקן, כששתי הידיים מתפנות לריחוף ולמגע באובייקטים השונים שעל הכלי. היתה זו רק נקודת המוצא שלו אל עולם המוסיקה האלקטרונית המופשטת, כשבהמשך הוסיף לארסנל גם סינתיסייזר מודולארי ואמצעים אנלוגיים ודיגיטליים אחרים. כמלחין אלקטרו-אקוסטי הוא נע בין שני קצוות דרמטיים: האחד מאופיין בניקיון רך, מיושב, כמעט דומם, והשני רווי, אלים, ושרוי בעומס ספקטרלי שעולה על גדותיו. בין שני הקצוות הללו שמו יצא לפניו כמלחין (כמו גם מפיק ומבצע) דייקן, שהגודש הכאוטי כולו מרוסן ומאורגן תחת ידיו. 

“קצר ככל שנחשוב שיהיה הרגע הנתפס – תמיד יהיה לו משך מסוים המערב מאמץ של הזיכרון, אשר מחבר יחד רגע אחד לרגע אחר, לכדי ריבוי של רגעים” (אנרי ברגסון).

עם פולס. בלי היא לפני ואחרי הכל יצירת דרון (צליל “זמזום” ממושך), שדראם מבקש להאזין לה באופן הבא: ״מצאו כיסא, מקמו אותו במרכז וקצת פחות ממטר בין שני רמקולים, אפילו עדיף אם יש לכם ארבעה (שניים מקדימה, שניים מאחור). עוצמה חזקה יותר זה עדיף, אני חושב. תודה!״  ביצירות מבוססות דרון מצופה מאיתנו, לפעמים, להפסיק להרגיש את הזמן החולף. אם משך של רגע מסוים הוא ה”עכשיו” של תפיסת ההווה, מוסיקה זו מרכזת אותנו באיזשהו “עכשיו” תפיסתי מתמשך, כשהיא מתנגנת לה, דקה אחר דקה, ומוחקת בתוך כך משמעויות והקשרים. אנחנו זקוקים למשך ההקשבה הזה כדי להצליח להגיע אל משכה האמיתי של המוסיקה, שמתממש לא בהשתהות על מקור הצליל, אלא (אם נלך עם הציטוט של ברגסון) בתהליך הייצור של תחושת ה״עכשיו״. 

אחרי שהוציא תחת ידיו שורת אלבומי נויז שלא היו מביישים את חלוץ הרעש היפני מרצבאו בתקופת השיא, ובניגוד ליצירות אחרות שלו שכל כולן מתקפה קתרטית על כל קצוות ספקטרום השמיעה (למשל האלבום חורך האזניים שיר הליס מיאסמה שיצא בשנת 2002) ביצירה עם פולס. בלי שב דראם למחוזותיה הגולמיים של הסינתזה החיבורית (טכניקה המייצרת גוון צליל על ידי סינתזה של מספר גלים יחד). בשני פרקים מנוגדים, ששמותיהם מפרקים את היצירה לגורמיה וגם מתארים אותה בפשטות, הוא מזכיר לנו שחור על גבי לבן את הפערים שבין הניקיון והעמימות של גל הסינוס לבין צפיפותו ההרמונית של הגל המרובע (פולס). הפרק הראשון, בלי, מקבל את יופיו מתופעות אקוסטיות כמו הפרשי פאזה ופעימות, הפרעה דינאמית מחזורית שנוצרת בעקבות התאבכות של גלים בעלי תדירויות קרובות. הפרק השני, עם פולס, הוא דחוס יותר, עוקצני יותר ועשיר יותר באוברטונים מעצם שימושו בגלים מרובעים כמרכיב המוסיקלי הבסיסי ועל כן מתפרש על גבי שטח ספקטרלי רחב יותר מקודמו. בשני הפרקים מתגלות תבניות ריתמיות שנוצרות מהתנועה ומהמפגש בין גלי הקול בחלל, ותמורות זעירות שרק הקשבה לאורך זמן יכולה לחשוף, אם נעניק מרחב להתפתחות הדרגתית. זו יצירה שתנאי ההשמעה שלה, החלל, המערכת, ומיקום המאזין ישפיעו תמידית על האופן שבו היא נתפסת ונחווית.

עם פולס. בלי אם כן לא רק מנכיחה את שני הקצוות המוסיקליים של דראם כמלחין, בין הרך והיציב לבין המתפרץ, אלא שמתגלה בה גם הצניעות שלו, הפשטות בה הוא משרטט כל צליל וחיבתו המובהקת לגולמיות, בעוד המרקם המתמשך פועל כחוט השני המחבר בין חלקה הסינוסי לחלקה הפולסי באמצעות הנכחה של הזמן.