Blog

Clara Iannotta, Al di là del bianco for Bass Clarinet and String Trio (2009) | Inbar Shifrin

קלרה איאונטה, מעבר ללבן לבס קלרינט ושלישיית מיתרים (2009)| ענבר שיפרין

מעבר ללבן היא יצירה מוקדמת של איאנוטה (ילידת איטליה, 1983) שהולחנה עוד בהיותה סטודנטית. תקופה זו התאפיינה בהתנסות ביצירת מצלול המורכב מגוונים שונים לרבות רעשים שמקורם בסביבת יצירת הצליל כולו, מכלי הנגינה ועד לאלה האוחזים בהם. לדבריה של איאנוטה, יצירתה בתקופה זו נבעה מחשיבה ראשונית על צליל מדומיין, בו מקצב ומצלול נכרכו זה בזה באופן בלתי ניתן לפירוק, ועל כן היחידות הפרה-קומפוזיטוריות הבסיסיות ביצירה כללו מידע מפורט של שני הבטים אלו גם יחד. במסגרת שיטת הלחנה זו, איאנוטה בנתה אובייקטים מוזיקליים שאת צורתם ואת מיקומם יוכל המאזין לזהות בקלות לאורך היצירה. יחסה לאובייקטים אלו הוא כאל שחקנים אשר ניתן להלביש במגוון תחפושות ולמצבם בתרחישים דרמטיים שונים מבלי לשנות את מהותם הבסיסית.

על אף שהיצירה עצמה אינה מחולקת לפרקים באופן רשמי, ניתן לחלק אותה לארבעה חלקים מובחנים בעלי אופי שונה. בחלקים הללו ניצב הקלרינט אל מול כלי הקשת, כך שכל קבוצה מציגה מקבץ מוטיבי משלה, אלא שבהדרגה מגשרת איאנוטה בין שתי הקבוצות לא באמצעות מוטיבים אלא על בסיס גוון צליל. 

בחלקה הראשון של היצירה תופס קלרינט הבס את מרכז הבמה, כאשר הוא פוגע שוב ושוב בצליל סי גבוה, ומייצר מעין איתות בולט. בכל פעם שהקלרינט פוגע בצליל הגבוה, כלי הקשת מתחילים לנגן גליסנדי שקטים מתחתיו. תפקיד קלרינט הבס נמצא במנעד גבוה שמקשה מאוד על הפקת צליל, אך הוא מייצר גוון חדש שניתן לשמוע דמיון בינו לבין גוון כלי הקשת המנגנים תחתיו. כמו כן, החזרה על הצליל הגבוה יחד עם תחילת הגליסנדי בכלי הקשת, מייצרת מוטיב העומד בפני עצמו ומזוהה בקלות כאשר הוא חוזר לאורך החלק הראשון של היצירה. החלק השני מובל על ידי נגינת פסאז’ים מהירים, נטולי גבהי צליל מוגדרים כמעט לחלוטין, ברגיסטר הנמוך של הקלרינט. מנגד, פורטים כלי המיתר בפיציקטו, במקביל להפקת צלילים קוליים על ידי הנגנים. הצלילים הקוליים שנגני כלי הקשת מוסיפים לנגינת הפיציקטו מתחברים לנגינת הקלרינט המותירה גם היא בעיקר צלילים אווריריים, כמעט נטולי גובה-צליל, הדומים לצלילים הקוליים. התרחשות צלילית זו מגיעה במקביל לצלילי לחיצות הקלאפות בקלרינט, אשר מזכירות בתורן את הפיציקטו של כלי הקשת.

החלק השלישי מאופיין בנגינה הומוגנית יותר של כלל הרביעיה: צלילים ארוכים בכלי המיתר ואקורדים מפורקים בקלרינט. מבחינת הארגון הצלילי, כל ארבעת הכלים שואפים לאוניסון, אך בשל הפרשי אינטונציה קטנים הם מייצרים מצלול מזמזם המשמר את ההפרדה בין הכלים. הנגינה המשותפת של הצלילים הארוכים אמנם מייצרת דיסוננטים לעתים קרובות, אבל כפי ששעון תקול צודק פעמיים ביום, בין צרימה לצרימה מבליחים רגעי אוניסון של ממש. בחלק הרביעי והמסיים שבים הפסאז’ים המהירים בקלרינט מהחלק השני, אך הפעם הם מתפתחים לכדי דואו מתמשך עם הצ’לו. בהמשכו של החלק נדמה לפרקים שכלל הכלים יוכלו להתאחד לנגינה משותפת של אותו החומר. דווקא כשיש שיתוף פעולה בהיבט המוטיבי והמצלולי יחד שיכול להטות את מרכז הכובד של היצירה לכיוון חדש של הומוגניות כוללת, דווקא אז היצירה נחתכת בפתאומיות והחתירה לאחידות המסתמנת (ואולי זו רק אשלייה?) נקטעת באיבה.

איאנוטה מספרת בראיונות רבים שהיא רואה בהלחנה כלי המסייע להתמודד עם נושאים בעייתיים ושאלות קשות שמטרידות אותה: ההתמודדות עם העיסוק במוות, למשל—מה קורה אחרי שמתים? מה קורה בדרך אל המוות? מעבר ללבן במקרה זה יכולה לשמש כדימוי לסף שמעבר לחיים, כשהקטיעה המפתיעה בסופה של היצירה עשויה לסמל את המוות הפתאומי שלעתים מגיע גם באמצע התרחשות ושלאחריו אין יותר דבר.